מספר דמויות שמילאו אותי בהשראה כשכתבתי את החומרים שלי.
הגב׳ מרווה קולינס
נולדה באלבמה שבארה"ב בתקופה בה שררה אפליה קשה שם. כתוצאה מכך גם בתי הספר לאוכלוסיה אפרו אמריקאית סבלו מתקצוב נמוך.
כנגד כל הסיכויים, ובתמיכת אביה שהאמין בה, הפכה למזכירה, דבר שהיה בזמנו יוצא דופן. אך חלומה האמיתי היה ללמד והיא המשיכה לשאוף אליו.
לאחר שנישאה וילדה ילדים מצאה עבודה כמורה מחליפה בבית ספר בשיקגו בו עבדה 14 שנים.
מכספי פרישתה הקימה בית ספר פרטי משלה.
בית הספר הקטנטן שלה קיבל בתחילה רק ילדים שהוגדרו כחסרי יכולות ונכשלים סדרתיים. לאחר שנה אחת בלבד כל התלמידים הצליחו לשפר את ציוניהם, דיקלמו סונטות של שיקספיר, ופתרו משוואות מתימטיות. שמו של בית הספר הלך לפניו ובהמשך נפתחו בתי ספר נוספים לשיטתה.
כל מי שעבר ולמד בבתי הספר שלה שנמצאים באיזורים נחשלים הצליח גם בהמשך חייו והמשיך לשאוף ולהצליח בעוד החברים לשכונה מצאו עצמם בחיי הפשע.
אז מה יש בה במרווה קולינס?
היא לא וויתרה על תלמידיה ולא הניחה להם לוותר לעצמם.
"תלמידים לא יכולים להיכשל. מי שנכשל זה מי שמלמד את הילד שהוא כישלון"...
זאת ועוד, מבחינתה כל ילד הוא יוצא דופן. אין אף אחד כמותו בעולם.
באחד מבתי הספר שלה כתוב:
״Your I WILL is more important than your IQ"
הד"ר (סר) קן רובינסון
בריטי, מחנך ויועץ בינלאומי בנושאי חינוך, פרופסור לחינוך באמנות.
מבחינתו לכל אדם כישרון כלשהוא הניתן לטיפוח ולשימוש כעיסוק עיקרי בחייו.
כל אדם יכול להוציא לפועל את כשרונו/יכולתו אם מספקים לו את התנאים המתאימים ואף לעסוק במה שהוא מוכשר בו למחייתו.
רובינסון טוען שרבים מהמצליחנים שאנחנו מכירים בעולמנו היו תלמידים גרועים אך ברגע שהתאפשר להם לעשות מה שהתשוקה האישית כיוונה אליו הצליחו בגדול.(מייק פליטווד ,ג'יליאן לין ,פול מקרטני ורבים אחרים)
להשקפתו, מערכות החינוך מדכאות ללא כוונה את כשרונותיהם של רוב התלמידים. שלא ברצונן הן נאבקות כנגד התלמידים במקום לטפח אותם.
"מנהיגות אמיתית בחינוך אינה צריכה להפעיל פיקוד ושליטה- היא צריכה להפעיל בקרת אקלים במובן של סיפוק התנאים המתאימים בשביל המורה והתלמיד, לפרוח"
ואחרון חביב שיש לו מקום של כבוד, ומניסיון אישי- אבא שלי.
אבא שלי, יהושע ירדני ז"ל ,יהודי, ישראלי גאה, סא"ל במיל., שגדל בבית לעולים מפולין שידעו מחסור ודלות רבה בשנותיהם הראשונות בארץ, אבא שלי שהקים משפחה למופת למרות כל מה שהחסיר מעצמו והחסירו ממנו, שעשה קריירה צבאית ואזרחית שהיא מקור גאווה לכולנו, ששמו הלך לפניו והולך לפניו עד היום ולמרות כל מחסורו רצה, שאף, דרש ובכוחותיו תשוקתו ואמונתו- הצליח. אבל, מה שבי הכי נגע ולי הכי תרם, שלא תמיד הבנתי, אלא רק כחוכמת בדיעבד, זה הכינוי שנתן לי מגיל צעיר – אני הייתי ה"מלכה'לה" שלו.
כשילדה מרגישה מלכה מגיל צעיר, זה לא אומר שלא תעבור משברים בחייה. כמו כולנו גם אני חוויתי משברים לא מעטים בגיל צעיר ומבוגר. אך הדימוי הזה של אבא עבורי תמיד תמיד היה עוגן, אמונה וידע- אני אתגבר ואצליח.
תודה לכל מקורות ההשראה שלי!!!!
>> מה חשבת? אשמח לתגובה שלך כאן למטה :)